אל-טוואחין: מסלולון משגע ומאפייה

אחת התופעות שאני הכי אוהבת בקבוצות אוכל כמו אוכלים את הראש וחיפאים רעבים היא שמגלים דרכן גם פנינים שבכלל לא קשורות לאוכל.

כך גילינו, במרחק של פחות מחצי שעת נסיעה מהבית שלנו, טיילת מתוקה להפליא של קק"ל לאורך חלק מנחל ציפורי: מהכפר ראס עלי ועד לשרידים של טחנת קמח שנקראת טחנת הנזירים.

ההמלצה בקבוצת הפייסבוק הייתה בכלל על מאפיית אל-טוואחין (שפירושו שתי הטחנות), שנמצאת ממש בכניסה למסלול. ובהחלט ראינו אותה כשהגענו, אבל כדי לקבל את כל הטוב שהיא מציעה - חשנו צורך לעשות קודם את המסלולון. לזכות בזה. לשמחתנו, מדובר בטיול קצרצ'יק, נגיש לחלוטין, עם שביל סלול, וממש ממש יפה. מתאים לעגלות ילדים ולכל הגילים.

שני דברים שחשוב להגיד: האחד, שמי הנחל מזוהמים ואסור להיכנס אליהם. אולי כי היינו שם בסוף הקיץ, ואולי הם תמיד כאלה, אבל הם לא עושים חשק לשכשך בהם, וגם ממילא אסור. ובכל זאת, אלה מים, והם מפכפכים, ומשפחות וזוגות יושבים לאורך כל המקטע על מחצלות ושמיכות כאילו זה מינימום הבניאס. אז הבניאס זה לא, אבל זה עדיין נחמד ביותר.

דבר שני, הגענו לכאן בשבת רגועה יחסית, מייד אחרי החגים, כשכולם כבר קצו בחופש ובטיולים, אז לא היו הרבה אנשים, אבל הבנו שבשבתות רגילות די צפוף פה. מה שכן, בשעה 16:00 בערך רוב האנשים כבר עזבו, נשבה רוח נעימה של סוף ספטמבר, והכל נעשה עוד יותר שקט ועוד יותר יפה. אז אולי כדאי לכוון דווקא לשעת צוהריים מאוחרת.

בכל מקרה, בקצה השביל נמצאים השרידים של טחנת הנזירים, ולרגליהם מדשאות לפיקניק ועל האש. משפחות יושבות שם בנחת, ילדים משחקים מסביב, ומדי פעם עוברים סוסים מהכפרים השכנים. פסטורלי.

מי שרוצה, אפשר להמשיך ללכת עוד כמה קילומטרים מזרחה בשביל עם הסימון הכחול ולהגיע למעיין יבקע, שמותר להיכנס אליו. אבל אחרי שעה ארוכה וכיפית בצל העצים הרגשנו שזכינו במאפים שבשבילם הגענו לכאן, ושמנו פעמינו חזרה אל מאפיית אל-טוואחין, באותה הדרך שבאנו.

המאפייה נמצאת ממש בכניסה לכפר ראס עלי, והיא פתוחה 24/7.

הגענו אליה ממש כששככה סערת ה-rush hour של שבת ועוד לא חידשו מלאים, אז לא זכינו לראות את המבחר הגדול ששמענו עליו מפייסבוק, אבל אי אפשר להגיד שסבלנו: אכלנו לא פחות משישה סוגי מאפים ונהנינו מכל ביס.

התחלנו בסמבוסק גבינה ופיתה בצל, שמוגשים חמים עם לבנה וזיתים.

בחוץ כבר שטף את הכל אור זהוב של שקיעה:

"בשביל התמונה הזאת נסענו עד כאן ועשינו את כל הטיול הזה", אמר הדביבון.

צודק, אין לי מה לומר.

את המאפים אוכלים במרפסת, על רקע הנוף המשגע, שמשקיף על שרידים של טחנת קמח אחרת (לכן - שתי טחנות). לא רואים אותה כאן, אבל היא קיימת, בחיי.

את הלבּנֶה ניגבנו גם עם מקלות רכים ועסיסיים של לחם שום:

בפעם הבאה מקווים שנספיק לנסות גם את החצ'אפורי. זו תמונה מתוך עמוד הפייסבוק של המאפייה. חייבים להגיע שוב בשבילו:

אחרי השלב הראשון, של המלוחים, חזרנו פנימה להזמין כנאפה וקפה.

כדי להעביר את הזמן עד שיגיע הדבר האמיתי (אופים את הכנאפה בטאבון על המקום, אז לוקח קצת זמן), אכלנו שני סוגים של רוגלעך ושבלול קינמון, שהתגלו כדברים אמיתיים לא פחות. הרוגלעך מעולים-מעולים ונדיבים בשוקולד ושבלול הקינמון שונה ממאפה הבוקר הנפוץ: הוא עדִין ובשרני יותר, אהבנו מאוד.